<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף כא:</h2>
עוד שם אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאוכלו כו'. אמר הכותב באמת נודע שלא הבין דברי המחבר, או שגנב מדעת מחציתן, וגם דברי הרמב"ן ז"ל לא ידע כמו שאראך בעיניך. ותחלה אומר כי הנאתו גנבת דעתו, כתב על המחבר כאילו הוא מעמיד הנהו דככר ובי דוגי בקודם שהגיע למאכל בן דרוסאי, וכבר ראה המחבר שהעמידה בשנצלה ביותר מכאן, זה לשון החבור ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, פי' בשר שצלאו בלא מליחה וכשהגיע לכלל צליה כמו שדרכו של אדם לאוכלו. ע"כ. ועתה אחזור לעקר הדבר ואומר באמת המחבר כך כתב וכן נראה לו באמת, כי שמואל בככר שחתך עליה אסור מחשש דם גמור, ואעפ"י שניצלה עד כדי מאכל בן דרוסאי או אפילו יתר מכאן, דחושש שהוא כיון דאסמיק וסמיכתא ואברי סומקא לאבראי יש לחוש שמא דם גמור הוא, ודסימנין מוכיחין עליו, ואע"ג דפני הבשר ניצלו עדיין יש בתוכו דם שלא ניצלה ואגב דוחקא דסכינא נפיק, וכדאמרינן בגמרא, דאקשינן עלה דשמואל מאידך, דאמר איהו אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה מראה אדמימות שבו, דאלמא בשכלה מניחין, ואמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, ופרקינן התם אגב חורפא דסכינא פליט. והביא המחבר ראיה לדבריו דשמואל משום חשש דם אסר, מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, דאלמא לשמואל דאסר לאו חמר בשר הוא אלא דם, ורבא ורב אסי סבירא להו דכיון שניצלה עד כדי שדרכן של בני אדם לאכלו תו ליכא דם אלא ציר אדום כציר היוצא לאחר שעור מליחה שהוא אדום ואין חוששין לו משום דם, והלכך אפילו אגב חורפא דסכינא לא נפיק, דליכא כלל. וחילופי בבי דוגי, דההיא ודאי בדלא בשיל, ובהא שמואל לקולא ורב אסי לחומרא, דשמואל סבר דאע"ג שלא ניצלה בשר עדיין מ"מ כל דם שנוטף מעצמו משתעלה תמרתו אינו דם שהדם אינו מעלה תמרה, שכל שניצלה מקצתו אנו תולין שניצלה כל הנוטף ממנו, ורב אסי מודה ודאי בזה דכל שמעלה תמרה אין חוששין לו משום דם, אלא שחושש שמא התחתון הוא שקדם ונצלה והוא שמעלה תמרתה אבל העליון שמא לא ניצלה ונוטף לתוך הכלי, ואילו היה נוטף על האש לא היה מעלה תמרת, ולפיכך חושש לו רב אסי אפילו משום דם גמור. והביא המחבר ראיה לזה מדקאמר רב אשי דלמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל, וכיון דקאמר דלא בשיל, דם הוא. וכשראה התופס הזה ראיה זו נסתבך בה ולא יכול לינצל ממנה אלא בדברי נערות, ואמר דלא אמר לא בשיל כלל אלא לא בשיל שפיר כתתאה קאמר, ובאמת זה חסרון דעת, שאין אנו מקפידים בבישולו אלא מחמת איסורו, ואם נתבשל גם העליון עד שיצא מתורת דם מה לי אם לא נתבשל לגמרי כתחתון, דמ"מ כבר יצא מידי דם וציר בעלמא הוא ומותר, ותמ' [בדבר] שאינו דם מה בין נתבשל לגמרי ללא נתבשל לגמרי. אין אלו אלא דברי תינוקות. ומה שתמה על דברי המחבר במ"ש דרב אשי חושש להא דבי דוגי משום דם, ותמה ואמר אם כן גללי דמלחא מה מועילין, ודם שנתערב בשומן מי אמרינן דמלחא שאיב ליה, ומי סמכינן אהא; באמת בקושיתו זו ניכר שלא הבין דברי המחבר כלל, שהמחבר כך כתב ז"ל ותדע לך דרב אשי משום חשש דם גמור קאמר, דהא אמר דלמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. וא"ת א"כ כי יהיב ביה גללי דמלחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי, הא ליתא, דלח בלח לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן בהדדי, וכי רמי ביה מלחא משאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל. ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמלחא, משיעלה תמרתו קאמר, אבל לשוויי בי דוגי מקמי דתכלה אדמימות לא, משום דאכתי איכא ודאי דם, ואפילו הכי לכתחילה לא (אדאיכא) [עד דאיכא] תרי תלת גללי דמלחא, דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן ולמיפק מידי ספק מפקינן, הלכך מספק בדרבנן לא אסרינן למנא, ובגללי דמלחא משיעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחי בי דוגי. ע"כ לשון החיבור. ואחרי זאת מה הקושיא שהוא מקשה, וכבר נשמר המחבר מכל זה. ועוד מצאתי להרמב"ם ז"ל שהעמיד הא דרב אשי בלאחר שעלתה תמרתו, וזכה המחבר לומר כדבריו.
עוד בדקתי אחר דברי רמב"ן ז"ל מצאתי שפירש בכל כדברי המחבר. ומפני שהעיד עליו מה שאינו אלא בהפכו אני צריך לכתוב דבריו בארוכה ובלשונו, וז"ל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה, יש להקשות לשמואל אם נתן הצלי עליה וחתכו אף הצלי אסור או בעי קליפה משום שחוזר ונבלע ממנו, ואפשר דאגב דוחקא הוא דפליט ולא בלע. ומיהו אנן כרבא קיימא לן דקרי ליה חמר בשר. ע"כ. מזה אתה רואה שהרב ז"ל משום חשש דם גמור קאמר, ומשום דוחקא דסכינא, ורבא דפליג עליה משום דסבירא ליה דלאו דם גמור הוא אלא חמר בשר, וכדברי המחבר. עוד כתב הרב ז"ל בבי דוגי ממש כדברי המחבר, שכך כתב ז"ל קשיא לר"א ב"ד ז"ל והא קיימא (ליה) [לן] כרב אשי דאמר לית ליה תקנתא אלא משדא בה תרי גללי דמלחא, דאלמא מחמרינן בחמר בשר טפי משמואל שמתיר משכלה מראה אדמומית שבו. ולאו קושיא היא כלל, שהרי מפורש בגמרא דטעמיה דרב אשי משום דחייש דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא אבל אי לאו הכי משתעלה תמרתו שרי כשמואל, ודרבא דשרי לאחר שהוא צלי כל צרכו ואוכלין אותו הוא דשרי, דלית ליה דשמואל דאמר משום דוחקא דסכינא פליט, דההיא פליטה נמי חמר בשר הוא, שכיון שניצלה כל צרכו והרי ראוי לאכילה וכבר כלה אדמימות שלו לגמרי, כל דם שבתוכו יצא לו ע"י האור. ועוד קשה היכי סגי ליה בתרי גללי דמלחא דהא דמא ושומנא חמין ובלעי מהדדי. וזו אינה קושיא, דכיון שאמרו דדמא שכין ושומנא קפי אין לחוש לבליעתן שאין לח בולע לח. ע"כ לשון הרב ז"ל. הנה שכתב לגמרי כדברי המחבר עד שנראין דבריהם אחדים לגמרי. והוא שאמר על דברי המחבר שהם דברים בטלים, העיד על הרב מה שאינו, ונוהג כן תמיד ואינו נזהר בעדותו. ועוד ניכר מזה שאינו בקי בדברי הרב ז"ל כלל.
ועוד אושיב על מה שתמה היאך אפשר דגללי דמלחא שואבין כל הדם, וזו קושיא גדולה בעיניו. ואני אומר אפילו לפי דבריו מה זו תמיהא, ומה בין זה למליחת הבשר שאנו סומכין עליה לשאוב כל הדם ולהתיר הבשר בקדרה. ועוד כיון שאמרו שאיב דמא ושכין, כמו ששואב מקצת למה לא ישאב הכל. ועתה אחזור למה שאמר דעיקרן של דברים כמו שאמר הראב"ד ז"ל שלא אסר שמואל אלא משום מראית העין. ואומר אני כי מן הידוע שהרב אמת ותורתו אמת, אבל המחבר הראה פנים לדבריו ויש לו קושיות על דברי הרב ז"ל, ואלו חכם הוא היה לו לתרץ מה שהקשה המחבר ואחר יעמיד דברי הרב ז"ל, ולא שיהא מגבב קש וגבבא להשיב דבר שפתים על המחבר תשובה. ואיני רואה לייגע את עצמי לכתוב עוד כאן מה שיש למחבר מן התשובות על דברי הרב, הרוצה לדרוש אותם מעל ספר החבור וידע מה שהכריח את המחבר לומר מ"ש.
<h2>דף כב.</h2>
עוד שם כתב דדם האברים כל היכא דפריש הרי הוא בלא תעשה וכו'. ואינו נכון. אמר הכותב דעתא קלישתא יש כאן, וכל מה שכתב כאן דברי שבוש גמור. חדא שהרי אמרו בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה דאי בעי למיכל מינה באומצא לא מצי אכיל משום דמבליע דם באברים, וכי מבליע דם בהם מאי הוי לפי דבריו, והלא דם האברים שלא פירש לבחוץ הוא ומשרא שרי. ובשרא דאסמיק נמי, למה להו למימר (צ"ג, ב') דאי אנחינהו אגומרי נורא משאב שאיב, דאפילו בלאו הכי משרא שרי, דמאי דנפיק (לפי קומצי) [פירש], דלא נפיק הא שרי בחלוטי. ועוד שהוא עצמו כתב למעלה שכל שלא חתך את הורידין לעולם אסור עד שיחתוך אבר אבר ואפילו חטיטת חוטי דם לא מהניא, וקא יהיב טעמא משום דדם מבלע בבשר בליעה גדולה ואפילו אור לא שאיב ליה ואסור, ואמאי והלא דם שלא פירש בחוץ הוא וכמו שכתבתי למעלה. וקשיא מדבריו לדבריו. ועוד יש שבוש גמור במה שכתב דאין המלח מוציא כל הדם בשיעור שהייתה אלא בכדי שאין כח במים פושרין להפליט יותר ומשבאו לכלל רותחין הן חולטין, וזה שבוש גמור, דודאי כל ששהה במלחו כדי שיעור מליחה דהיינו כדי הילוך מיל לפי דעת מקצת הגאונים ז"ל, או כדי שיעור צליה, בשיעור זה קים להו לרבנן דפלט כל עקר דמו האסור, ואעפ"י שלאחר מכאן פולט דבר אדום, אינו דם גמור אלא ציר אדום, וכדקרי ליה רבא (קי"ב, א') חמר בשר ואכיל ליה. ועוד דאי משום דסמכינן אפילו בכדי שיעור מליחה אפילו לקדרה משום חליטה, מה (לעשה) [נעשה] לצלי קדר, וכן לעוף בבצק שאין שם מים להחליט, וכי מי אסרינן עד שיהיו כמליח דבעי ליה לאורחא. ועוד אי משום חליטה, היאך אנו סומכין על זה, וכבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין אנו בקיאין בחליטה, וכיון שכן לא היה לנו לעולם לאכול בשר בקדרה עד שיעמוד במלחו ביום תמים, עד שיגמור ליפלוט כל מראה אדמימות שבו, ואף בדורות (דאפילו) [שלהם] מה ראו למלוח קצת ולסמוך אחליטה קצת, או כלו בתקנת מליחה או כלו בתקנת חליטה. ועוד אמר בפירוש שאין כח המלח מוציא בכדי שיעור מליחה אלא כדי קליפה, וזה טעות גמורה, שהוא צריך לומר שאילו חתך קצת מן הבשר אחר מליחה צריך לחזור ולמלוח מקום חתך ולהשהותו עוד כדי שיעור מליחה, וכן כתב בפירוש למטה, ומי שרוצה לטגן בשר או בצים ומחתכין את הבשר דק דק ומערבין עם בצים, אי אפשר אלא במליחה דבעי ליה לאורחא, או שישהה במלחו כיום תמים, ושוי נפשיה וכל ישראל טועין. ואין דבריו אלא שבוש גמור ובלבול מוח.
